חוק יחסי ממון ! חצי חצי תמיד?

                             נישואין ארוכים ! מי אמר שהכל חצי חצי ???

הקדמה:

חוק יחסי ממון קובע כי כל נכס שנצבר במהלך הנישואין של בני הזוג ואין זה משנה על שם מי הוא נרשם הופך להיות בבעלות שניהם בחלקים שווים .

המלה "נצבר" היא המלה המכריעה ועל כן החוק מחריג כל נכס שלא נצבר אלא שהוענק למי מבני הזוג בירושה או במתנה אף במהלך הנישואין , וגם כל נכס שהיה למי מהצדדים לפני נישואיהם, נכסים אלו אינם משותפים.

בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים מתוך אימוץ ההלכות מפתחו של בית המשפט העליון קבעו בפסקי דין רבים כי שעה שהמדובר בדירת מגורים הרשומה על שם אחד מבני הזוג בלבד הן כזו שהייתה לו לפני הנישואין והן שקיבל בירושה לדוגמא יתכן ותהפוך למשותפת ככל שהצד האחר מוכיח כוונת שיתוף מפורשת, זאת בעוד הדירה הוגדרה כ"גולת הכותרת" של הרכוש המשותף וכי יש להתייחס אליה כנכס מיוחד להבדל משאר נכסי הצדדים.

יחד עם זאת אין כלל ברזל שממנו ניתן ללמוד מה יעלה בגורל כל דירה ספציפית, ועל כן כל מקרה נפסק על פי נסיבותיו כאשר מקובל לטעון לשיתוף בנכס חיצוני שלא נצבר בזמן הנישואין ככל שמוכח כי הוא הושבח באופן משמעותי בזמן הנישואין או שרבצה עליו משכנתא גבוהה שסולקה בזמן הנישואין, או כי בפועל נרשם על שם שני הצדדים מרצון טוב וכך מקור המימון הופך לבלתי רלבנטי הואיל והוטמע במסת הרכוש המשותפת.

ישנה תפיסה שגויה אצל רב בני הזוג בסברם בטעות כי לעולם כל דירת מגורים הופכת למשותפת ודי בקיומם של נישואין שארכו שנים רבות ואין לכך כל בסיס בדין וגם אם חלפו עשרות שנים של חיים משותפים כל עוד לא הייתה כוונת שיתוף בנכס שהיה טרם הנישואין אזי לרב הוא לא משותף.

והנה המקרה של השבוע:

חיי הנישואין של נתן ואביבה שנישאו כדמו"י משנת 1992 והביאו לעולם שלושה ילדים עלו על שרטון לדאבונם והם נפרדו בשנת 2014 כאשר כל ילדיהם כבר הפכו לבגירים.

אביבה הגישה בבית המפשט לענייני משפחה תביעות שונות רכושית וכספיות כנגד נתן ובין השאר תביעה בה ביקשה צו הצהרתי כי דירה הרשומה על שמו של נתן אותה ירש מסבתו ז"ל בשנת 2010 הינה דירה בבעלות משותפת מכח כוונת שיתוף לדידה לשיתוף ספציפי בדירה .

בין השאר אביבה הטעימה כי הצדדים גרו בעבר טרם הנישואין בדירה זו ולאחר שנתן ירש אותה היא הושכרה על ידי הצדדים כולל בחתימתה ואת כספי השכירות לאורך השנים הופקדו בחשבון משותף של בני הזוג שעשו בכספים אלו שימוש משותף לכל דבר ועניין , והם אף מסרו אותה לשימוש בנם במשך מספר שנים דבר שלשיטתה מלמד כי נתן התייחס לדירה כדירה משותפת ועל כן יש לחלק את שוויה בין שניהם במסגרת הגירושין.

נתן לעומת זאת הכחיש נחרצות את טענותיה של אביבה והטעים כי עצם הסכמתו להשתמש בכספי השכירות לטובת המשפחה אין בה משום שיתוף בבעלות בה , כאשר דרישת הפסיקה היא דווקא השקעה בדירה ולא הרווח ממנה מביא לשיתוף בה בדרך כלל משום שאביבה הלכה למעשה לא נפגעה כלל ועיקר מעצם האחזקה של נתן בדירה נהפוכו .

עוד הדגיש נתן כי בניגוד לבקשתה של אביבה הוא לא הסכים מעולם למכור את הדירה בכדי לסלק חובות משותפים דווקא מתוך העדר כוונת שיתוף והרצון שלו כן לשמר את הדירה לעצמו כפי שקיבל אותה מסבתו המנוחה ואין היא יורשת שלה עם כל הכבוד , כאשר סבתו עוד טרם פטירתה הרשתה לו להשכיר את הדירה ולקבל את דמי השכירות בכדי לסייע בידו מתוך אהבתה הרבה אליו .

נתן הבהיר חד משמעית כי מעולם לא הבטיח את התכוון כי הדירה תהיה משותפת לו ולאביבה וכי טענתה של אביבה כי היא הייתה גם שותפה בהשכרתה בשקרי יסודה .

כב' השופטת ליאת דהן חיון מבית המשפט למשפחה בקריות לאחר ששמעה את הצדדים, דחתה את התביעה על הסף.

כב' השופטת הבהירה כי על הטוען לשיתוף הנטל להוכיח כוונה לשיתוף ספציפי בנכס וכי בנסיבות אלו אביבה לא הצליחה להרים נטל זה.

השופטת הבהירה  כי אין בעצם מגורי הצדדים בטרם הנישואין בכדי ללמד על שיתוף בדירה קל וחומר שבשעתו הייתה רשומה על שם הסבתא ממילא, ולצדדים ניתנה אך ורק זכות שימוש, וכך גם השימוש שעושה מי מילדי הצדדים בדירה גם הוא לא מלמד על שיתוף בה במיוחד כאשר אביבה בעצמה העידה בדיון בזעם כי "אני הייתי צריכה לריב אתו שהילד יקבל את הדירה כי הוא לא רצה.".

גם טענותיה של אביבה לעניין השכרת הדירה ו/או דמי השכירות לא הוכחו כאשר עדותה של אביבה בהקשר זה הייתה מהוססת ומבולבלת ולא ידעה להסביר מדוע אינה חתומה על ההסכם בניגוד לטענתה שכן כך היה, מה גם כאמור שאין בדבר בכדי ללמד על שיתוף דווקא בדירה .

בית המשפט כן קיבל את עדותו של נתן וכדברי בית המשפט :"אני מקבלת את טענת האיש ולפיה מעולם לא הבטיח לאישה בכל צורה שהיא כי דירת הירושה תשמש כנכס משותף״.

מכל אלה התביעה נדחתה כאמור ולמזלה של אביבה לא חויבה בהוצאות משפט.