פיצויי גירושין ! מתי ?

                             הבעל רוצה להתגרש? האם חייב לשלם פיצויי גירושין

הקדמה:

גירושין על פי הדין העברי הם לעולם עניין של רצון הדדי של שני בני הזוג ובהעדר הסכמה הצד המעוניין בסידור הגט מגיש תביעה לגירושין בה חייב לשכנע בקיומה של עילת גירושין דבר המקנה סמכות לבית הדין הרבני לחייב הצד האחר בגט .

אחת העילות עליה מסתמכים בתי הדין במקרים המתאימים היא פירוד ממושך בפועל של מספר שנים וכאשר עולה בבירור כי אין סיכוי לשלום בית אמיתי .

במקרים אלו לא תמיד ניתן להאשים את האישה המסרבת להתגרש מבעלה המעוניין בכך ונשאלת השאלה האם עצם חיובה בגט משמעו גם פטור הבעל מהכתובה ?

עוד עולה על הפרק במקרים המתאימים בבית הדין הרבני האם ניתן לחייב את הבעל לשלם פיצויי גירושין שהם בנוסף לכתובה ? בדרך כלל פיצוי מעין זה מוענק במקרים חריגים המבוססים על קביעה חד משמעית של האשם בפירוק התא המשפחתי.

קשה לענות לשאלות לעיל באופן גורף הואיל וכל מקרה נבחן לגופו ועל פי נסיבותיו .

והנה המקרה של השבוע מפתחו של בית הדין הרבני בירושלים:

יורם וזהבה נישאו זל"ז בשנת 2005 כאשר עבור שניהם היו אלה נישואים שניים ויורם המאוהב חתם על כתובה בסך של 52000 $ .

לצערם הרב של בני הזוג רצונם המשותף להביא ילדים לעולם לא צלח והדבר גרם לסכסוך קשה בין השניים בעקבותיו נטש יורם את הבית בשנת 2013 .

סמוך לאחר מכן הגיש יורם תביעה לגירושין ובחלוף כשנתיים של פירוד וחרף סירובה של זהבה להתגרש קבע בית הדין הרבני בירושלים כי אין מקום לשלום בית וחייב את זהבה לקבל את גיטה מיורם המאושר .

בית הדין קבע באותה החלטה כי על יורם לשלם לזהבה את מלוא כתובתה הנ"ל.

זהבה המאוכזבת קיבלה את מורת הדין והגט סודר אלא שהיא הגישה תביעה לפיצויי גירושין בנוסף לכתובה בטענה כי למעשה בעלה האהוב הכריח אותה הלכה למעשה להתגרש ממנו בניגוד לרצונה.

ומה קבע בית הדין ?

שלושת הדיינים  כב' הרב שלמה שטסמן ששימש כאב בית דין, והרבנים ציון לוז-אילוז ואליהו אריאל אדרי הסכימו שכעקרון יש בסיס הלכתי להגשת התביעה שעל פניה נראית חריגה בנסיבות העניין. . יחד עם זאת, הדיינים נחלקו בדעותיהם בתוצאה הסופית האם במקרה דנן לחייב את יורם בפיצוי מעין זה .

לדידו של כב' הרב אדרי לא ניתן לפסוק פיצויים במקרה זה הואיל ומדובר בנישואים שניים והאיסור לגרש אישה חל רק על "אשת הנעורים", ואילו בניגוד לו כב' הרב לוז-אילוז קבע כי יש איסור לגרש אישה שנייה "מצד המוסר הטבעי" והטעים כי : "עצם העובדה שאין איסור נוקשה על בעל להתגרש מאישה שנייה כמו שיש לגבי אישה ראשונה, אין משמעותה ש"הותרה הרצועה לעשות ככל אשר יעלה על רוחו וליבו" והוסיף כי הוא יש מקום לפסיקת פיצויי גירושין לנוכח הזילות העכשווית במוסד הנישואין כאשר לשיטתו הפיצויים באים לפצות על עגמת הנפש הנרגמת לבן את בת הזוג בעקבות הגירושין אך מבלי לכבול את הצד השני בנישואין לעד.

כב' הדיין קבע אמנם כי על מנת לזכות בפיצויים על האישה להוכיח את הנזקים שנגרמו לה בעקבות הגירושין ויש לקחת בחשבון את גילה ויכולתה לפתוח בחיים החדשים, וכן האחריות שתוטל עליה בגידול הילדים שעה שבעלה יוצא לחיי רווקות "ולכל היותר בא לבלות ולהשתעשע עם ילדיו לפרקי זמן קצרים".

במקרה של זהבה קבע כב' הרב אילוז כי בבחינת האמור לעיל לא מגיע לה  פיצוי גירושין משלא הוכיחה את נזקיה וממילא היא מקבלת מלוא הכתובה בסכום נאה במקום פיצויים.

בניגוד לחבריו קבע אב בית הדין  כב' הרב שלמה שטסמן בדעת מיעוט  כי כן מגיע לזהבה פיצויי גירושין בשל התנהגותו של יורם וזאת בנוסף לכתובה הנ"ל .

כב' הרב ציין כי פיצויים אלה מגיעים לכל אישה ולא רק "אשת הנעורים" המסרבת מחד להתגרש אך מאידך מפנימה שאין סיכוי לשלום בית וחיים משותפים כאשר הפיצוי בא כדי לרצות אותה בכדי לקבל הגט בהבנה ולא בכפיה.

בנוגע לסכום הפיצוי נקבע כי יש לחשבו לפי "אומדן הסכום שיביא את האישה להתרצות לגירושין" ובהתחשב בנסיבות העניין והיכולות הכלכליות של שני הצדדים. במקרה של זהבה קבע הדיין כי היא זכאית לפיצויי גירושין  על ידי הענקת נתח גדול יותר בדירה המשותפת.

לדאבונה של זהבה אב בית הדין היה בדעת מיעוט ועל כן בסופו של יום לא זכתה בפיצוי המיוחל אלא רק בכתובה שאין להמעיט בערכה.

אגב כך אצל בדין המוסלמי הבעל יכול לגרש את אשתו ללא הסכמתה וללא החלטה שיפוטית להבדל מהדין העברי והדבר מהווה עבירה פלילית וגם מעניק לאישה זכות לתבוע פיצויים בסכום לא מבוטל בגין הפגיעה בכבודה ובמעמדה ועל זה ארחיב בהזדמנות אחרת .