מחיר" הבגידה בזמן הגירושין"

אין ספק כי בגידת מי מבני הזוג בשותף דרכו בנישואין הינה עניין כואב מנשוא שיש לו השלכות נפשיות ורגשיות למכביר אך השאלה האם לבגידה כשלעצמה ישנן תוצאות משפטיות כלשהן במסגרת הליכי הגירושין שלא אחת מתנהלים על רקע של הבגידה וכתוצאה ממנה?

בין אם נודה בזה ובין אם לאו, הבגידה הפכה להיות תופעה כמעט טבעית ואינה נחלתו של מגדר זה או אחר או של קבוצת גיל כלשהי ולבטח אינה תופעה ייחודית של עם מסוים . ברור שאיש אינו מייחל לעצמו לעמוד במבחן קשה זה אך במציאות איש אינו חסין מכך, ולא בכדי החוק בישראל אינו רואה בהתנהגות הקשורה ב"טבע האדם" משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית והאמת תיאמר הרי חברי כנסת בעצמם או מי מקרוביהם יכולים להיות בוגדים או נבגדים ועל כן שעה שאין המדובר ב"פשע" המנוגד לדיני העונשין הרי אין אפשרות גם לתבוע פיצוי כספי בגין מעשה הבגידה חרף הנזק הבלתי הפיך לפעמים הנגרם לנבגד/ת ולמשפחה בכלל.

* ומה קובעת ההלכה הפסוקה בעניין פיצויים בגין בגידה ?

באחד התיקים שהגיעו לפתחו של בית המשפט העליון שם בעל שנבגד הגיש תביעה נגד המאהב בגין הנזק שנגרם לו בשל ניאופה של אשתו בו ולאחר שתביעתו בבית המשפט לענייני משפחה וערעורו בבית המשפט המחוזי נדחו, קבע בית המשפט העליון כי דין בבקשת רשות הערעור שהגיש הבעל להידחות על הסף משאין לו כל עילת תביעה בדין כנגד המאהב כפי שהטעימו כב' השופטים י' דנציגר, י' עמית, א' שהם בע"א 8489-12 מיום 29/10/2013:

"קיצורו של דבר, כי טעמים חזקים שבמדיניות משפטית שוללים לטעמי הכרה בניאוף כעילה נזיקית או חוזית, הן בין בני הזוג בינם לבין עצמם והן בין מי מבני הזוג לבין צד שלישי. לצד האינטרס החשוב של שמירה על התא המשפחתי, יש לזכור כי אנו עוסקים בתחום המעוגן בחיי הרגש. בגידה לחוד, ותוצאות ממוניות לחוד. כפי שאין לבגידת מי מבני הזוג נפקות בשאלת השיתוף ברכוש או איזון המשאבים (ראו, לדוגמה, ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, 832 (1978); בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני (8.10.08)); וכפי שאין להחיל על החוזה המשפחתי קני מידה חוזיים-מסחריים (דברי השופט ריבלין בעניין פלונית בפסקה 6), כך גם אין להחיל בנושאים אלו סטנדרטים של דיני נזיקין, ובנקודה זו אנו חוזרים להוראת סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין עליה עמדנו לעיל."

* האם יש קשר בין בגידה לבין משמורת ומזונות קטינים?

פעמים רבות הצד הבוגד ברעהו במיוחד ככל שהמדובר באישה השייכת למגזר סגור יחסית שאינו בוחל באמצעים להביע את שאט נפשו ממעשה הבגידה שלה, חוששת אותה אישה מפגיעה הצפויה לה בשאלת משמורת הילדים המשותפים לה ולבעלה הנבגד או בשאלת זכאותה למזונות הילדים .

מלבד אי הנעימות הכרוכה בבגידה בעיני הציבור ופעמים רבות גם בעיני הילדים שלא אחת הצד הנבגד יודע לספר ואף לפרט בפניהם את מעללי הצד הבוגד דבר שהוא חמור בפני עצמו לנפשם העדינה של הקטינים, הרי אין כל משמעות משפטית למעשה הבגידה של מי מההורים בהקשר זה ושאלת משמורת הקטינים וחלוקת זמני השהות עמם אין לה שמץ של קשר לבגידה כשלעצמה , וכך גם שאלת החיוב במזונות קטינים או גובה הסכום אינה מושפעת בשום אופן משאלת הבגידה כך שהאב לא ישלם יותר מזונות באם יוכח כי בגד באשתו והאשיה לא תפסיד מזונות ילדיה חרף הבגידה.

הדברים הם חד משמעיים הואיל וההכרעה בשאלת משמורת הקטינים ומזונותיהם מבוססת בין השאר על עיקרון טובת הילד ( ולא טובת ההורה הנבגד) ואילו שאלת המזונות מבוססת על חוקים המסדירים את היקף החיוב שאין בינו לבין הבגידה כל קשר .

באשר לקביעת משמורתם של ילדים, העיקרון המכריע הוא עקרון טובת הילד, והוא העומד כעיקרון ראשון במעלה ראה בהקשר זה דנ"א 7015/94 היוהמ"ש נ. פלונית, פ"ד נ(1) 48 (1995). וראה גם, בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית סעיף 11, טרם פורסם, ניתן ביום 1.5.2006:"עקרון על הוא זה והוא ניצב כעיקרון מנחה בודד בסוגיות משמורת ילדים, מבלי שיישקלו לצדו באופן עצמאי שיקולים אחרים".

* ומה לגבי חלוקת הרכוש המשותף האם הבוגד נפגע בשל ניאופו?

ובכן שאלה זו מעסיקה ככל הנראה את הזוגות ואת בתי המשפט מאז ומעולם ודומה כי טרם הגיעה הסוגיה את קיצה ואם כי ברמה העקרונית פסיקת בית המשפט העליון מקדמת דנא הדגישה כי אין כל קשר לשאלת האשם בפירוק התא המשפחתי בגידה או כל מעשה פסול אחר ולבין חלוקת הרכוש המשותף הרי וכפי שיוטעם להן לאחרונה החל כרסום מסוים בהקשר זה שאין לדעת האם יוביל לשינוי המגמה עד עתה או שמא השינוי יישאר נקודתי וכפי שיבואר להלן מצא ביטוי בבתי הדין הרבניים בלבד.

על מנת להסר ספק באשר לדין החל בעניין חלוקת הרכוש המשותף גם בין כותלי בתי הדין הדתיים , הרואים בגידה בעיקר זו של אישה עפ"י הדין העברי משום עבירה הלכתית חמורה ביותר הנקראתניאוף, הרי יש לציין כי בבג"ץ בבלי ( בג"ץ 1000/92, בבלי נ. ביה"ד הרבני, מח(2))נקבע כי חוק יחסי ממון, המורה על חלוקה שווה של הזכויות הרכושיות בין בני זוג, מחייב גם את בתי הדין הרבניים במסגרת חלוקת הרכוש .

בהלכת בבלי נקבע בין השאר כי : "הלכות שיתוף הנכסים הן דין בישראל. הן חלק ממשפט המדינה. על-כן הן חלות בכל ערכאת שיפוט בישראל. הן חלות גם בבית-דין רבני. ודוק: דין זה חל בבית הדין הרבני לא משום שחוק כנסת קובע זאת במפורש. דין זה חל בכל ערכאות השיפוט - לרבות בתי הדין הדתיים - משום שהלכה פסוקה של בית המשפט העליון היא דין בישראל. לשם שלילת תחולתה בערכאת שיפוט מיוחדת נדרש דבר חקיקה מיוחד, הקובע זאת במפורש. דבר חקיקה כזה אינו קיים בישראל" (שם, עמ' 246).

והנה חרף בגצ בבלי והוראותיו המפורשות ראה בעבר בית הדין הרבני האזורי ובעקבותיו גם בית הדין הרבני הגדול להחריג זכויות סוציאליות של הבעל ממסת הרכוש המשותף רק בשל בגידת אשתו בו אלא שהאישה לא שקטה על שמריה והגישה בג"צ נגד ההחלטה הסותרת את הלכת בבלי ואכן בית המשפט העליון מצא כי הצדק עמה וכך היהבבג"צ 8928/06 פלונית נ´ בית הדין הרבניאשר ביטל את החלטת בית הדין הרבני הגדולוקבע שהזכויות הסוציאליות של הבעל יהוו חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג, ללא קשר לבגידה של האישה.

בג"צ קבע כי "קביעות בית משפט זה לפיהן אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחן יפה בין אם הרכוש הוא משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון, שהרי הזכויות הסוציאליות הן חלק מפירות ההשתכרות הכוללת אשר נצברו במהלך תקופת עבודתו של בן הזוג. לפיכך, נסיבות המקרה שבפנינו אינן מצדיקות סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים."

בג"צ לא קיבל את נימוקיו " היצירתיים " של בית הדין הרבני בעניין זה וקבע :

" גם נימוקו של בית הדין הרבני הגדול לפיו האחריות הכלכלית שהוטלה על הצד הנבגד בפתאומיות "לבנות לו בית אחר" מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים של זכויות שנצברו לפני הבגידה - אינו יכול לעמוד. פשיטא, כי לכל פירוק של נישואין ישנן השלכות כלכליות נרחבות. הצורך "לבנות בית אחר" אינו ייחודי רק לבני זוג שנישואיהם פורקו בשל בגידה. צורך זה הוא מנת חלקם של רבים מבני הזוג שנישואיהם הגיעו לקיצם. העובדה כי הגורם לפירוק קשר הנישואין הוא בגידתו של אחד מבני הזוג אינה מקימה את הצורך "לבנות בית אחר". פירוק הנישואין כשלעצמו, יהיה הגורם לו אשר יהיה, הוא שמקים צורך זה. קבלת נימוק זה תוביל בסופו של יום, למצב בו, בניגוד להלכה שנקבעה בבית משפט זה, נענש בן הזוג שבגד למפרע על ידי נטילת זכויותיו ברכוש המשותף. לפיכך, איני סבורה שיש מקום לקבוע כלל גורף מעין זה שקבע בית הדין הרבני. "

בג"ץ קבע כי אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים: "פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של "אשמה". פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי."

* האם חל כרסום בהלכה זו בימינו? פסק דין "הבוגדת" ?!!

למעשה ההלכה מפתחו של בית המשפט העליון לא השתנתה עד כה אלא שבשנת 2018 ובשנת 2019 יצאו מפתחו של בית הדין הרבני שני פסקי דין במסגרתם דומה כי בית הדין אכן ראה בבגידתה של האישה כשיקול לגריעת חלק מזכויותיה ברכוש המשותף בין השאר בעוד בית הדין מתבסס על פסיקה אחרת של בית המשפט העליון העוסקת במושג חדש פרי יצרו בשם "שותפות מחולשת" כפי שנקבע(בבע"מ 8206/14) שעל בסיסה בית הדין נאחז בעודו גורע מזכויותיה של האישה שעמדה לפניו.

בפסק הדין לעיל למען הסברת האוזן ביחס לפסק הדין שיפורט בהמשך מפתחו של ביתה הדין הרבני, בית המשפט העליון אישר חריגה של חלוקת לא שוויונית לטובת הבעל עקבות בגידת האישה בשיעור של 70% / 30% ושם נקבע כי : " בהקשר זה אציין כי בניגוד לטענתה של המבקשת שמינוח השיתופיות המוחלשת, או השיתופיות לשיעורין, מטיל “אשמה” ובענייננו בה, הנה במישור האזרחי – להבדיל מן המציאות הקונקרטית – עובדתית ומן המישור הרגשי הטעון אשר תחושות אשמה והאשמה מצד זה או זה יתכנו בהם – אין מדובר ב”אשמה”, ולא רכיב מעין זה הוא כשלעצמו המשפיע על איזון המשאבים. לעומת זאת, במישור העובדתי ברי כי התנהגותם של בני הזוג יש בה כדי להעיד על המועד בו חל הקרע המשפטי ביחסים, ומשכך, עשויה היא לשמש נסיבה מיוחדת הבאה בגדרו של סעיף 8 לחוק, והמאפשרת הפעלת הסמכות המיוחדת לחלוקה שאינה שויונית כליל: מתוך שכך, יש לבחון בכל מקרה את טיב הקשר הזוגי ונסיבותיו, ויש ליתן משקל נכבד לאוטונומית הרצון ולמצער למודוס ההתנהגות בפועל של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם; ונודה כי אין בידי בית המשפט להיות בוחן כליות ולב ולקבוע מה היו שיקולי כל צד, אם סוג של שלמות משפחה למען הילדים, אם נוחות כלכלית, אם שיקולים חברתיים ואם עירוב של אלה או חלקם; ועל כן “אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות” (ראו עניין פלוני 2006; ע”א 1680/03 לוי נ’ ברקול, פ”ד נח(6)841 (2004)). בנידון דידן, על רקע הנסיבות המיוחדות של בעלי הדין, דומה כי הוכח שכוונת השיתוף בעניינם הייתה כזו המצדיקה חריגה מחלוקה שויונית, בהיותה מוחלשת או לשיעורין. אכן, בית המשפט לענייני משפחה קבע חלוקה ביחס של 30-70 אחוזים לטובת המשיב ובית המשפט המחוזי שינה זאת ל-40-60 אחוזים; אך בעצם השינוי, מכל מקום בסדר גודל זה, אין כדי להצריך התערבות בגלגול שלישי."

בפסק דין הראשון שזכה לכינוי פסק דין הבוגדת שיצא מפתחו של בג"צ ביום 18/11/18 (בג"ץ 13/4602) במסגרת פסק דינו על בערעור על בית הדין הרבני הגדול שדחה את טענותיה של אישה שהוכח כי בגדה בבעלה בדירת מגורים שהביא עמו טרם הנישואין דחו כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ וכבוד השופט א' שטיין את העתירה מה שגרם למהומה תקשורתית וכאילו בית המשפט העליון למעשה מסכים או שינה את ההלכה הפסוקה וכי כן ניתן להעניש מי שבגד ולפגוע בחלקו ברכוש המשותף, אלא שקריאה מעמיקה של פסק הדין תלמד כי לא כך היה ובסך הכל בית המשפט העליון הסכים כי בנסיבות העניין לא היה שיתוף בין הצדדים באשר לדירת מגורים שהביא עמו הבעל טרם הנישואין וזאת ללא כל קשר לבגידה אם כי הוא התייחס לאמירתו של הרב עמוס במסגרת פסק הדין של בית הדין הגדול אשר הטעים שם כי גם בגידת האישה בפן הדתי אינה מעדיה על שותפות, אלא שלא זה היה עיקר הנימוק לשלילת זכויותיה ועל כן גם בג"צ לא התערב בהכרעה שלמעשה לא שללה שום זכויות ברכוש המשותף אלא פשיטא קבעה כי אותה דירה אינה משותפת ונותרה בבעלותו של הבעל משהייתה רשומה על שמו גם עובר לנישואין .

יחד עם זאת בית המשפט העליון הטעים אודות מצבים בהם כן ניתן יהיה לשלשול זכויות בשל בגידה שם בנימוקיו : "ודוק: איני בא לומר כי לנושא הבגידה לא יכולה להיות אף פעם השלכה בסכסוך הרכושי בין בני זוג, אולם בחינת הדברים צריכה להיעשות באספקלריה של הדין האזרחי לצורך בחינת השאלה אם יש מקום להחיל את חזקת השיתוף או את השיתוף הספציפי בנכס. כך, אינני שולל כי ייתכנו מקרים בהם בגידה ממושכת תעיד על העדר שיתוף בין בני הזוג (ראו בג"ץ 00/3995 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(6 (883) 2002 .(באותו מקרה היה מדובר בבגידה שנמשכה 12 שנים מתוך 17 שנות נישואין, ובית הדין דחה את תביעת האישה לשיתוף ספציפי בדירה שהובאה על ידי הבעל לנישואין; וכן השוו לבג"ץ 17/7940 הנ"ל, שם הדגיש בית הדין הרבני את "חלון הזמנים הקצר שבמהלכו יכול היה להיווצר השיתוף [...] באותה עת כבר התגלעו קשיים ביחסי בני הזוג"). אלא שבמקרה שלפנינו היה זה הבעל שכתב בתביעת הגירושין, לאחר כ-31 שנות נישואין, כי "בחודשים האחרונים" לעותרת יש בן זוג אחר. הצדדים גם הסכימו כי מועד הקרע לצורך החישוב האקטוארי יהיה שנת 2013 ,ולא קודם לכן. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי בגידה עשויה לשים קץ לשיתוף "אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף" (ע"א 77/264 דרור נ' דרור, פ"ד לב (1 (829) 1978 .(וראו בדומה עניין בבלי בעמ' 255 ;עניין זיסרמן; ע"א 94/819 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1 (300 ,304) 1996 ;(בג"ץ 02/1135 וזגיאל נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נו (6 (14 ,24) 2002 ;(וכן בע"מ 10/7272 פלונית נ' פלוני, בפסקה 24 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז, בפסקה 3 לפסק דינו של השופט הנדל, ובפסקה 5 לפסק דינו של השופט מלצר (2014 ,(שם היה מדובר באשם בדמות התנהגות אלימה של בן הזוג, להבדיל מאשם בדמות קשר מיני מחוץ לחיי הנישואין). על כלל זה חזר בית משפט זה בבג"ץ 06/8928 הנ"ל, שעה שהתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, שנתן משקל לבגידתו של אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין על מנת להצדיק סטייה מכלל איזון הנכסים השווה הקבוע בחוק יחסי ממון".

והנה בית הדין הרבני הגדול שככל הנראה קיבל אומץ מאי התערבות בג"צ בפסק דין "הבוגדת" הגם שכפי שהוסבר לא הבגידה למעשה גרמה להפסד זכויותיה של האישה באותו מקרה מוציא פסק דין חדש תחת ידיו ביום 29/8/19 במסגרתו באופן חד משמע הפעם גורע בית הדין 30% מחלקה של האישה שבגדה בבעלה ברכוש שנצבר החל ממועד הבגידה ועד הגירושין , כך היה בתיק 992261-3 מפי הדיינים הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי שם בין השאר כדי להצדיק את החריגה הסתמכו הדיינים בין היתר על פסיקת בית המשפט העליון בדבר השותפות המוחלשת אליה הפנו במפורש כמבואר להלן :"בית המשפט העליון פסק בעניין דרור כי אין להעניש אדם על חלקו בפירוק התא המשפחתי ע"י נטילת זכויות ברכוש המשותף. הכרעתנו אינה סותרת פסיקה זו. החלטתנו אינה קובעת שבגידה כשהיא לעצמה מובילה לאיזון משאבים שאינו שוויוני. בית המשפט העליון הוא שקבע כי בגידה ממושכת ביודעין מובילה ל'שיתופיות מוחלשת' בשל הפגיעה בקיום משק בית משותף, ועל כן לא מצא להתערב בהחלטת בית המשפט למשפחה שקבע כי נכסי בני הזוג יאוזנו בשיעור של 70% לאיש ו־30% לאישה. 'שיתופיות מוחלשת' יוצרת שינוי באיזון המשאבים (בע"מ 8206/14)."

בסופו של דבר קבע בית הדין בתיק זה כי : "לנוכח האמור, ומתוקף סמכותנו לפי תקנה קנג לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ועל פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, אנו סבורים כי בנסיבות העניין ועל פי שיקולי צדק והוגנות ראוי לקבוע כי מיום הנישואין, כ"ג באב תשל"ו (19/08/1976), ועד ליום י"ט באייר תשס"ב (01/05/2002) – היום שקבע ביה"ד האזורי כמועד שבו התבסס הקשר של האישה עם הגבר הזר – איזון הנכסים יהיה באופן שווה. על פי כתבי הטענות בערכאה קמא נראה כי אין חולק שלאיש הצטברו בתקופה הרלוונטית נכסים רבים יותר מהאישה. על כן יחושב שווי הנכסים שצבר כל אחד מבני הזוג מהתאריך שנקבע למועד תחילת השיתופיות המוחלשת (כ' באייר תשס"ב (02/05/2002)) ועד למועד הגשת תביעת הגירושין בין הצדדים (כ"ו בתשרי תשע"ד (30/09/2013)), וההפרש של עודף הנכסים שהצטברו לאיש על פני הנכסים המועטים יותר שהצטברו לאישה יחולק ביניהם ביחס של 80% לאיש ו־20% לאישה. קביעה זו משקללת ומאזנת לדעת שני דייני מותב זה את שיקולי הצדק השונים אשר פורטו לעיל. לדעת אחד מדייני מותב זה, יש ליתן משקל נוסף לעובדה שהחל מעת בגידת הסתר הממושכת, ובמשך שנים רבות עד להגשת תביעת הגירושין, נהנתה המערערת שלא כדין ממזונות יתרים על מעשה ידיה שסיפק האיש ומרווחה כלכלית משמעותית שלא הייתה זכאית לה. לפיכך, לפי דעת דיין זה, במקום האמור על יחס של 80% לאיש ו־20% לאישה, יבוא יחס של 90% לאיש ו־10% לאישה. והלכה כדעת הרוב.לפיכך יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע כי הנכסים שהצטברו לצדדים עד יום י"ט באייר תשס"ב (01/05/2002) יאוזנו וישוערכו בדרך של מחצה על מחצה, והנכסים שהצטברו ממועד זה ועד יום הגשת תביעת הגירושין יאוזנו ביחס של 80% לאיש ו־20% לאישה. איזון יחסי זה ייעשה בחלק שבו יתרת שווי נכסי האיש עולים על שווי נכסי האישה."

* ומה בכל זאת ההפסד הכלכלי כתוצאה מבגידה? מזונות אישה | כתובה :

על דבר אחד אין ולא יכול להיות ויכוח . הוכחת הבגידה שאינה דבר קל בפני עצמו בין כותלי בית הדין הרבני מקימה עילה לחיוב בגט ויש לה משמעות ברורה בשתי סוגיות העומדות על הפרק, מזונות אישה וכתובתה .

בעל המוכיח כי אשתו בגדה בו , יביא בכך לשלילת מזונותיה ככל שהיא זכאית להם ממנו בהנחה ואינה משתכרת למחייתה ( להבדל ממזונות ילדים כאמור שאין ביניהם לבין הבגידה שום קשר) ובנוסף היא מפסידה את כתובתה - עיקר ותוספת כתובה - וכמובן שבצדק אישה שנאפה בבעלה לא תזכה בסעדים אלו, הרי חיוב בכתובה נובע מהעיקרון ההלכתי של ""לא להוציאה קלה בעיניו"ואם האישה בוחרת בעצמה להוציא את בעלה מחייה בעודה נותנת עינה באחר הרי אינה יכול לזכות במזונות ממנו או בכתובה.

במקביל גבר שמוכח כי בגד באשתו "רועה זונות ומוציא ממון"לרב יחויב בתשלום הכתובה אלא אם כן האישה מחלה לו ושבה לחיות עמו בשלום בית לאחר ידיעתה אודות הבגידה. חשוב להדגיש כי בבגידה של הבעל יש להוכיח כי הוא גם הוציא ממון על הפילגש על מנת לחזק את העילה לחיוב בכתובה .

פגישת ייעוץ

04-6925187

077-9251870

טלפון נייד מזכירות המשרד: 053-2257044

04-6925708

hamam@hamam-law.co.il

המאם חליחל ג׳ורנו אוחנה ושות׳

סניף ראשי - צפת: ת.ד. 1028 רח' ירושלים 129

סניף עפולה: הרב לוין 13

סניף טבריה: בניין המילניום

סניף קרית שמונה: מרכז מסחרי


נשמח לענות לך בהקדם