היא בגדה- הוא ישלם פיצויים

                                           האישה בגדה- הבעל חייב לתת גט ו"פיצוי"

הקדמה:

                         -נא לא להתבלבל מהכותרת זה לא פרס על הבגידה –

אחת מהסיבות הנפוצות לפירוק התא המשפחתי היא הבגידה של בן את בת הזוג .

אין ספק כי מעשה הבגידה כשלעצמו מהווה פגיעה קשה מנשוא בנבגד החש לפעמים כי חרב עליו עולמו ולא מעט אנשים אף שלחו יד בנפשם בעקבות גילוי הבגידה מצד אהוב ליבם.

השאלה היא האם יש למעשה הבגידה משמעות בחוק ? קרי האם אדם שנבגד זכאי לפיצוי מהבוגד בגין הנזק הנפשי שנגרם לו כתוצאה מהבגידה ?

במקרה של אלימות לדוגמא זכאי הצד הנפגע לפיצוי ואף משמעותי מהצד האלים לאור הנזק שנגרם לו ואין עוררין על כך , ברם במקרה של בגידה התשובה היא שונה ולמעשה הצד הנבגד לא יכול לתבוע פיצויים בגין הבגידה בו והשלכותיה חמורות ככל שיהיו.

כאן המקום לציין כי לבגידה יש משמעות בהיבטים אחרים אך לא בהיבט של פיצוי נזיקי כך לדוגמא אישה הבוגדת בבעלה מפסידה את מזונותיה ( מזונות אישה ולא מזונות ילדים ) וכמובן שהיא מפסידה את כתובתה ומאידך גבר הבוגד באשתו יחויב בכתובתה.

רק בשבוע שעבר פרסמתי כתבה מעניינת לפיה הוכרעה מחלוקת בבית המשפט העליון בשאלת חלקו של בן או בת הזוג ברכוש המשוף במקרה של בגידה .

במסגרת תביעות גירושין נהוג שמי מהצדדים מבקש תנאים מסויימים עד אשר יסודר הגט אלא שלא הכל מקובל מבחינת ההלכה היהודית ולא תמיד בית הדין נענה לתנאים שרק ידחו את הקץ.

והנה המקרה של השבוע :

יוסי ונחמה בני זוג מזה כשבע שנים ומנישואין אלו נולדו להם שני ילדים .

מלפני עשרה חודשים עזבה נחמה את בית הצדדים יחד עם הילדים בטענה כי יוסי שחשד כי היא מנהלת רומן עם גבר אחר , צעק קילל והפחיד אותה ואף זרק עליה חפצים והיא חוששת לחייה ולחיי הילדים ועל כן ברחה נפשה .

הדברים נאמרו במסגרת הגנתה בהליכים שהחלו בין הצדדים בבית הדין הרבני בירושלים שם הטעים יוסי כי נחמה בגדה בו וגרמה לו למפח נפש של ממש וכי חרב עליו עולמו .

נחמה הוסיפה עוד כי יוסי רימה אותו שעה שבעת היכרותם לא סיםר כי הוא עדיין נשוי , אלא שהוא מנגד הכחיש זאת וטען כי ידעה זאת במפורש והדבר לא הפריע לה מלנהל עמו קשר זוגי .

מסתבר כי בין הצדדים נחתם הסכם ממון טרם נישואיהם ולפיו בין הירת יוסי התחייב כי במידה והצדדים יתגרשו הוא ישלם לנחמה בכל מקרה פיצוי בסך של 50,000 ₪ .

עקרונית להבדל מהכתובה שהיא עניין הנתון לשיקול והכרעת בית הדין הרבני הרי כל האמרו בהסכם הממון מחייב הוא על פניו כל עוד ההסכם לא בוטל , דברים שהטעימה נחמה כנגד טענותיו של יוסי שביקש לשלול ממנה את הפיצוי הנ"ל כתנאי לסידור הגט וזאת בעקבות בגידתה.

אגב כך נחמה לא הודתה בבגידה פיסית אלא שלדידה למרות שישנה אצל אותו "ידיד" שלה מספר פעמים הדבר לא כלל קיום יחסים והגם שיש בכך משום בגידה באמון אינה רואה בכל בגידה במובן ההלכתי של "ניאוף".

יוסי הדהים את הדיינים וטען כי ככל שאכן נחמה לא קיימה יחסי אישות בפועל אזי היא לא אסורה עליו והוא מבקש שלום בית .

ספק אם יוסי באמת התכוון לכך או שמא הדבר היה כמעין תכסיס בכדי לגרום לנחמה לוותר על הפיצוי שהוסכם כנ"ל, דבר שיוסי ביקש להתנות כתנאי בל יעבור טרם יתן גט במידה ויחוייב בכך על ידי בית הדין .

בהרכב של כב' הדיין אוראל לביא נתקבלה תביעתה של נחמה לגירושין ונקבע כי היא "אסורה על בעלה ועל בועלה" ומשכך טענתו של יוסי לשלום בית אינה מתקבלת וכך גם דרישתו להתנות הגט בויותר שלה על הפיצוי מכח הסכם הממון בין השניים שנדחתה על הסף בעוד בית הדין הגדיר זאת  כניסיון שלו להפיכת הגט ל״קלף מיקוח״ בסכסוך הרכושי.

כב' הרב הבהיר כי הלכה למעשה חרף ההתחכמות של נחמה בהגדרת יחסיה עם אותו ידיה הרי היא בפועל מודה בבגידה וכדבריו: ״כשהאשה מודה בפני בעלה בבגידה, משמע בגידה הכוללת יחסי אישות״.

ביחס לבקשתו של יוסי להתנות את הגט בויתור נקבע כי אמנם קיימת עמדה הלכתית שלפיה הבעל רשאי להציב תנאים למתן הגט בטרם חיובו בגט, אך פוסקים רבים חלקו על כך והורו כי הוא אינו רשאי להציב שום תנאי  וכלשונו : ״אמנם בדברי הבעל עלתה הטרוניה על כך שהאשה בגדה בבעלה תוכל לקבל את זכויות הממון שהסכם הממון מעניק לה. אך מההיבט העקרוני, אין מקום לעוות את דינו של בעל דין שנכשל בעבירה, גם עבירה חמורה".

מכל אלה יוסי חוייב בגט כמובן ללא כתובה אך עם מלוא זכויותיה של נחמה לפי הסכם הממון כולל הפיצוי שלא רצה לשלם וזאת חרף בגידתה המוכחת.