הדירה נרכשה לפני הנישואין- תישאר של האישה

הקדמה:

חוק יחסי ממון קובע כי כל נכס שנצבר במהלך הנישואין של בני הזוג ואין זה משנה על שם מי הוא נרשם הופך להיות בבעלות שניהם בחלקים שווים .

המלה "נצבר" היא המלה המכריעה ועל כן החוק מחריג כל נכס שלא נצבר אלא שהוענק למי מבני הזוג בירושה או במתנה אף במהלך הנישואין , וגם כל נכס שהיה למי מהצדדים לפני נישואיהם, נכסים אלו אינם משותפים.

בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים מתוך אימוץ ההלכות מפתחו של בית המשפט העליון קבעו בפסקי דין רבים כי שעה שהמדובר בדירת מגורים הרשומה על שם אחד מבני הזוג בלבד הן כזו שהייתה לו לפני הנישואין והן שקיבל בירושה לדוגמא יתכן ותהפוך למשותפת ככל שהצד האחר מוכיח כוונת שיתוף מפורשת, זאת בעוד הדירה הוגדרה כ"גולת הכותרת" של הרכוש המשותף וכי יש להתייחס אליה כנכס מיוחד להבדל משאר נכסי הצדדים.

יחד עם זאת אין כלל ברזל שממנו ניתן ללמוד מה יעלה בגורל כל דירה ספיציפת, ועל כן כל מקרה נפסק על פי נסיבותיו כאשר מקובל לטעון לשיתוף בנכס חיצוני שלא נצבר בזמן הנישואין ככל שמוכח כי הוא הושבח באופן משמעותי בזמן הנישואין או שרבצה עליו משכנתא גבוהה שסולקה בזמן הנישואין, או כי בפועל נרשם על שם שני הצדדים מרצון טוב וכך מקור המימון הופך לבלתי רלבנטי הואיל והוטמע במסת הרכוש המשותפת.

ישנה תפיסה שגויה אצל רב בני הזוג בסוברם בטעות כי לעולם כל דירת מגורים הופכת למשותפת ודי בקיומם של נישואין שארכו שנים רבות ואין לכך כל בסיס בדין וגם אם חלפו עשרות שנים של חיים משותפים כל עוד לא הייתה כוונת שיתוף בנכס שהיה טרם הנישואין אזי לרב הוא לא משותף.

והנה המקרה של השבוע:

בשנת 1993 רכשה סימה דירה במשותף עם הוריה וכל אחד מהם נרשם הבעלים בשליש הזכויות בדירה וכל אחד מהם שילם את חלקו במשכנתא שנלקחה לצרכי רכישתה. בפועל אביה של סימה הוא זה שעשה שימוש בדירה מאז ומעולם.

בחלוף כארבע שנים בשנת 1997 נישאה סימה ליוסי בחיר ליבה ובמשך שני עשורים חיו בעושר ואושר נולדו להם ילדים ואף רכשו בית משותף מכספים משותפים של שניהם והיתרה מכספי משכנתא.

בשנת 2017 עלו חיי הצדדים על שרטון וסימה הגישה תביעה לגירושין בבית הדין הרבני.

במקביל הגיש יוסי תביעה בבית הדין הרבני למתן פסק דין הצהרתי כי מחצית מהזכויות של אשתו בדירה הן שלו בין היתר בשל היותם נישואים 20 שנים הביאו ילדים לעולם שילמו משכנתא על הדירה ואף שיפצו אותה בזמן הנישואין.

סימה התנגדה נחרצות לתביעה וטענה כי הזכויות בדירה הן שלה ושל הוריה בלבד וכי היא זו ששילמה את המשכנתא משכרה כל הזמן ולמרות שלא הכחישה את השיפוץ שנעשה בה היא טענה כי המדובר בשיפוץ מינורי ולא בהשקעה או הרחבה מסיבית של הדירה ועל כן לדידה אין לבעלה יוסי כל זכות בדירתה וכי מעולם לא התכוונה להעניק לו זכויות בה, להבדל מהדירה הנוספת שכן נרכשה בזמן הנישואין ממונה מכספים משותפים והמשכנתא בגינה שולמה מהחשבון המשותף.

כב' הרב צבי בירנבאום דחה את התביעה של יוסי על הסף וציין שיוסי טען טענות סותרות כאשר הוא בעצמו טען במסגרת תביעת הגירושין כי אין לאזן את זכויות וחובות של הצדדים מכיוון שלא קיים שיתוף בנכסים שלא בכדי שם יש לו זכויות העולות בערכן על אלו המגיעות לו מסימה והטעים כי רק הדירה שרכשו יחד היא המשותפת, ואילו בתביעתו בעניין הדירה של סימה שהגיש בדיעבד הוא טען כי ההתנהלות של בני הזוג הייתה של ״פול״ כלכלי.

כב' הדיין הדגיש את העובדה כי הדירה רשומה על שמה של סימה ועל שם הוריה ואין כל הוכחה שתסתור את הבעלות מכח רישום זה בטאבו.

בפסק הדין הובהר כי חוק יחסי ממון קובע במפורש איזון בכל נכסי הצדדים שנצברו בחיי הנישואין אך לא אלו שהיו למי מהם טרם הנישואין ולמרות שלפי פסיקת בית המשפט העליון כאמור ישנם מקרים בהם נכסים שנרכשו לפני הנישואין יכללו חרף זאת במסת נכסי הצדדים שיש לאזנם זאת במסגרת ״שיתוף ספציפי״ אך אין הדבר מהווה הכלל וכי על הטוען לשיתוף בנכס חיצוני להוכיח נסיבות עובדתיות מה שנקרא (״דבר מה נוסף״), שמהם ניתן להסיק כוונת שיתוף באותו נכס.

במקרה זה נקבע כי לא הוכח שום פרמטר כנדרש להוכחת לכוונת השיתוף, לרבות לא הוכחה כל השקעה משמעותית בדירה וגם שום התחייבות מצדה של סימה עליו יכול להסתמך יוסי מה גם שבני הזוג מעולם לא גרו בדירה, אשר המשכנתא שרצבה עליה שילמה סימה לבדה.

מכל אלה נקבע כי יש לאזן את כלל נכסי הצדדים בין השאר זכויותיו של יוסי פנסיות וכו' וכמובן הדירה המשותפת אך מבלי לכלול את הדירה של סימה שנותרה בבעלותה הבלעדית ובצדק רב.