120,000 ₪ כתובה במקום 520,000 ₪

הקדמה:

בטרם אפרט כאן את מהות העניין והסיפור של השבוע אבקש להבהיר כי פסקי הדין הניתנים בבתי דין רבניים לעולם לא מהווים תקדים מחייב בכל מקרה ומקרה בשונה ממה שקורה בבתי המשפט האזרחיים שם פסיקה של בית המשפט העליון מהווה הלכה פסוקה שלא ניתן לחרוג ממנה.

הבהרה זו באה כדי למנוע מצב מקוראי הכתבה גברים ונשים כאחד לצאת מנקודת הנחה כי גם במקרה שלהם הפסיקה תהיה זהה אחת לאחת .

נושא הכתובה , הזכאות לה, גובהה, אופן תשלומה, הצמדתה, קיזוזה יישאר לעולם כנראה נושא פתוח בפני עצמו לדיון פעם אחר פעם כאשר הכלל העיקרי הוא שאם האישה אינה אשמה בפירוק התא המשפחתי אזי היא זכאית לקבל כתובתה .

מקובל לטעון כי לא ניתן לשלם גם כתובה וגם זכויות ממון כמו פנסיה והדבר נקרא "אין כפל תשלומים" ועוד מקובל לטעון כי סכום כתובה חסר פרופורציה ביחס ליכולתו של הבעל בעיקר במועד החופה אינו מחייב, ובית הדין מוסמך לחייב בסכום אחר תחתיו.

והנה המקרה של השבוע:

יחסיהם של משה ושרית בני הזוג שנישאו לפני 23 שנים ולהם ילד אחד, ידעו עלויות ומורדות ככל בני זוג. יום בהיר אחד לפני כחמישה חודשים עזב משה  את הבית והגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. 

משה טען בתביעתו המתלהמת כי שרית לא מילאה את חובותיה כלפיו כרעיה, היא לא כיבסה לו , לא בישלה וחמור מכך לא קיימה עמו יחסי אישות מזה זמן רב. משה הטעים עוד כי מזה עשר שנים עקב מחלת שרירים בה חלתה שרית, היא לא יצאה לעבודה ונשארה ימים שלמים במיטה. משה טען כי בנסיבות אלו יש להכריז על שרית כמורדת שאינה זכאית לכתובה.

שרית ההמומה והחולה התנגדה לגירושין ודרשה שלום בית.  שרית הטעימה כי למרות שלא נותרו בה רגשות כלפי בעלה משה ,הרי היא לא מעוניינת להתגרש ולו בשל בנם היחיד.  מאידך טענה שרית כי אם משה יסכים לשלם לה את מלוא כתובתה בסך 520,000 ₪ היא תסכים להתגרש לאלתר וכבר לא יכאב לבן על הריחוק מאביו !!!!

שרית מיררה בבכי וטענה כי המחלה בה היא לקתה, פרצה אצלה כתוצאה ממתח נפשי לאחר שתפסה את משה בוגד בה עם חברתה הטובה זאת בנוסף לעובדה כי הוא מבלה במועדוני לילה בהם הוא "קיבל שירותי מין".

דייני בית הדין האזורי בירושלים, אב בית הדין הרב אוריאל לביא,( אב בית הדין בצפת לשעבר) הרב שלמה תם והרב דוד מלכא, דחו את טענת הבעל כי מדובר באישה "מורדת" וכתבו כי אין שרית אשמה במחלה שגרמה לה לאבד חדוות חייה ולהקשות עליה בביצוע המוטל עליה כרעיה.

למעשה על המדוכה עמדה השאלה מהו סכום הכתובה שיש לשלם כאשר דעת המיעוט הייתה כי שטר הכתובה מחייב ככל שטר ויש לחייב את הבעל במלוא הסכום שרשם, אלא ששני הדיינים הנוספים חלקו על דעה זו כאשר לדבריהם, אמנם בגמרא נאמר כי "הבעל חייב במלוא תשלום הכתובה על אף שיצטרך למכור שער ראשו ולשעבד עצמו" אך נקבע כי כוונת הדברים למצב בו הבעל התחייב בסכום כתובה סביר.

הדיינים קבעו כי כאשר מדובר בסכום מופרז, הרבה מעבר ליכולתו הכלכלית של הבעל, במעמד החופה הרי ברור לכל כי הבעל לעולם לא יוכל לעמוד בתשלום סכום זה והוא נכתב רק כדי "לכבד ולפאר את ערך הכלה".

במקרה של משה, נקבע כי לא היו לו טרם נישואיו נכסים כלשהם כלל ועיקר , ולפיכך נקבע כי ראוי לפטור אותו מהסכום המופרז שנרשם ולחייבו לפי מצבו הכלכלי בעת הנישואין כך שמחד, ישקף את יכולותיו הכלכליות, ומאידך, לא יהיה נמוך מדי כדי "שלא תהא האשה קלה בעיניו להוציאה". ועל כן הוא חויב לשלם לשרית סך של   120,000 ₪  הוא סכום הכתובה הסביר.

הסכום לעיל נקבע לפי ממוצע תמיכה באישה בסך של 10000 ₪ לחודש למשך 12 חודשים דבר שמקובל לעיתים לחשבו אם כי ברגיל בתי הדין לאחרונה נצמדים לסכום הכתובה הרשום בשטר הכתובה וכאמור כל מקרה לגופו.

הואיל ובין משה ושרית התנהלו עוד הליכים כאמור לעניין חלוקת רכושם המשותף נקבע כי הסכום לעיל ישולם בפועל לשרית רק אם יקבע כי שווי חלקה בזכויות כספיות שצבר משה בזמן נישואיהם הוא פחות מהסכום של הכתובה כנ"ל ואילו אם חלקה בזכויות יעלה על הסכום של הכתובה אזי הוא יבלע בתוך הסכום ולא ישולם בכפל.

בפועל משה ציער את אשתו, בגד בה, נטש אותה, גירש אותה ובכל זאת יצא פטור מכתובה של חצי מיליון ₪ והיא נותרה עם 120,000 ₪ בלבד אשר בפועל היא לא תקבל כי הזכויות הנוספות המגיעות לה ממשה שעבד יותר ממנה וצבר זכויות עולות על סכום זה .