ההורים סייעו – החתן יחזיר הכסף

הקדמה:

ברגיל כאשר אדם נותן לאדם אחר שאינו מבני משפחתו סכום של כסף, סביר להניח כי  כספים אלו ניתנים כהלוואה ולא כמתנה.

להבדל כאשר אדם נותן כסף לבן משפחתו בעיקר הורים וילדיהם, ההיגיון העומד בבסיס הדברים כאמור לעיל הינו הפוך ובשפה המשפטית הדבר נקרא "חזקה הפוכה" היינו הכספים בדרך כלל נחשבים כמתנה אלא אם כן יוכח אחרת.

בתי המשפט ובתי הדין גדושים בסכסוכי גירושין במסגרתם טוענים מי מהורי הצדדים כי הם סייעו לבני הזוג בעיקר ברכישת בית משותף או לכל מטרה אחרת , ולימים שחיי בני הזוג עולים על שרטון  עולה השאלה מה דין כספים אלו?

בהעדר מסמך חתום מראש או ראיות של ממש סביר להניח כי ההורים יפסידו את כספם, ואלו יישארו בידי בני הזוג והדבר גורם למפח נפש של ממש לבן הזוג אשר הוריו נתנו את הכספים כאשר לעולם לא ידע מנוח שגרם הפסד כספים להוריו בשל אהבתו לאדם אחר ממנו רק התגרש זה עתה.

די מומלץ לכל הורה השוקל לסייע לילדיו בקניית בית לרגל נישואיו או במהלך נישואיו או לילדו בכל סיטואציה אחרת ככל שאכן בדעתו כי כסף זה יוחזר לו, ומבלי להתבייש כמובן אם הסכום הוא משמעותי, לבקש חתימה על מסמך התחייבות כי המדובר בהלוואה .

בהעדר אסמכתא הסיכוי שבית המשפט יקבל את טענות ההורה הוא די קלוש ואין די בחתימת אחד מבני הזוג אגב ככל ההלוואה ניתנה לשניהם יחדיו חייבים שניהם לחתום על מסמל ההלוואה.

והנה המקרה של השבוע:

טניה ודימה המבוגר ממנה ב 22 שנים נישאו בשנת 2007 הביאו 4 ילדים לעולם ובחלוף כעזור עברו להתגורר בחו"ל .

כשנה לאחר מכן בשנת 2018 רכשו בני הזוג דירה בישראל בשווי של כמליון וחצי ₪ כאשר הסכם המכר נחתם על ידי אחיו של דימה שחי בישראל והיה מיופה כוחו .

את תמורת הדירה שילמו הוריה של טניה מסך של כ- 800,000 ₪ שהעבירו בני הזוג לחשבונם ואת הירתה בסך של כ- 600,000 ₪ שילמו ההורים מכספיהם הפרטיים .

להפתעתם של ההורים חלפה לה אך שנה וסכסוך מר התגלע בין בתם לבין בעלה והיא פתחה בהליכי גירושין בשנת 2019 והם אף שבו לישראל .

מזא רכישת הדירה ועד שלהי שנת 2020 התגורר שוכר בדירה ששילם את דמי השכירות להוריה של טניה בהעברה לחשבונם , אלא שעם תום הסכם השכירות אץ רץ לו דימה ועבר להתגורר בדירה .

הוריה של דימה טענו ותבעו בהמשך בבית  המשפט לענייני משפחה בת"א להצהיר כי הכספים שהועברו לידי בני הזוג היו הלוואה שסוכם בע"פ כי תוחזר להם באמצעות דמי השכירות של הדירה למשך עשר שנים ולא בכדי אכן דמי השכירות  הועברו לידיהם במשך כשנתיים על חשבון ההלוואה.

דימה התנגד לתביעה וטען בתוקף כי הוריה של טניה הם אנשים אמידים וכי הכספים שהועברו להם בשעתו היו מתנה ולא הלוואה וכי העברת דמי השכירות לידיהם הייתה רק בשל שהותם בחו"ל ומטעמי נוחות וכי מדובר בכל מקרה בכספיהם של בני הזוג ולא של ההורים .

טניה הסכימה עם טענות הוריה כמובן כי אכן עסקינן בהלוואה ולא במתנה וכי יש להשיב את הכספים להוריה לאלתר .

הוריה של טניה הדגישו את מצבם הכלכלי הקשה וכי הכספים שהועברו לבני הזוג הם כל חסכונתויהם להבטחת עתידם וכי רק בשל יחסי האמון שהיו בינם לבין דימה הפ לא דרשו שיחתום על הסכם בכתב והסתפקו בהסכם בעל פה משלא דמיינו כי יתכחש אי פעם לדבר .

כב' השופטת ענת הלר-כריש קיבלה את התביעה והבהירה כי אכן מכיוון שטניה היא בתם של התובעים ודימה היה בעת התשלום חתנם, מתקיימת חזקת המתנה כלומר, נקודת המוצא היא שהכספים ששילמו התובעים ניתנו כמתנה, ועליהם מוטל הנטל להוכיח שמדובר בהלוואה.

יחד עם זאת ולאחר בחינת מכלול הנסיבות שוכנעה כב' השופטת בנכונות גרסתם של התובעים וגרסתה של טניה כי אכן סוכם בעל פה שהכספים יחזרו להוריה דרך שכר הדירה.

השופטת כתבה כי יחסי התובעים ובני הזוג לרבות עם חתנם דימה האהוב התאפיינו באמון רב מאוד, גם בענייני כספים, כך שיש בסיס לגרסתם שההסכם היה בעל פה.  זאת ועוד קבע כבודה כי התנהלות הצדדים בהעברת דמי השכירות לחשבון ההורים תומכת בגרסתם.

השופטת דחתה את טענותיו של דימה כי המדובר באנשים אמידים דבר שהוכח היפוכו של דבר עת לא היה חולק שלא יכלו לסייע או לתת מתנות ליתר ילדיהם דבר המאושש את טענותיה כי המדובר בהלוואה .

מכל אלה חייבה השופטת את בני הזוג להשיב להורים סך שך כ- 600,000 ₪ ועוד 30,000 ₪ הוצאות.