הצוואה והעושק

                                                          הצוואה , הבן והעושק

הקדמה:

ככל שהאדם לא עורך צוואה בימי חייו אזי חל על עזבונו חוק הירושה הקובע זהות יורשיו וחלקם בו. במקרה בו נפטר אדם שאין לו בן זוג בחייו אז יורשיו היחידים בחלקים שווים הם ילדיו.

במידה ואותו אדם מעוניין בתוצאה אחרת מהאמור לעיל , לדוגמא אם ברצונו שלא כל ילדיו יהיו יורשיו או כי חלקו של כל אחד מהם יהיו שונה אזי עליו לערוך צוואה בחייו שתשקף את רצונו.

רצונו נאמר ולא רצון זולתו כמובן! וממה נפשך? קיימים מצבים בהם אדם אכן עורך צוואה שעל פניה נראית תקינה אלא שבפועל תוכנה אינו משקף את רצון המת מסיבות שונות לפעמים בגלל מצבו הבריאותי והעדר כשירתו לדוגמא, ולפעמים בשל השפעה בלתי הוגנת של אדם מסוים שהיה מעורב בעריכת הצוואה והיה לו אינטרס בעשייתה .

במקרים כאלו מי שנפגע מאותה צוואה חייב להגיש לאחר פטירת המנוח התנגדות לצוואה ועליו להוכיח את טענותיו לעיל על מנת שבית המשפט יוכל לבטל את הצוואה דבר שאינו קל בכלל.

לא כל השפעה נתפסת כבלתי הוגנת אלא שכזו שפגעה ברצונו האמתי של המנוח וגרמה לו לכתוב ולהסכים לתוכן שלא נבע ממחשבותיו שלו אלא של זולתו.

אגב כך כל אדם יכול לשנות את צוואתו ולעורך יותר מצוואה אחת כאשר האחרונה היא הקובעת ככל שבית המשפט לא מורה על ביטולה.

יוער כי חוק הירושה אוסר עשיית עסקאות עתידיות בנכסי העיזבון וככל שאדם מבקש לעשות עסקה בחייו היא תיערך באמצעות הסכם, ואילו כאשר הוא מבקש להוריש נכס חייב לעשות כן בצוואה ולא כעסקה רגילה שתתבצע לאחר פטירת המנוח.

והנה המקרה של השבוע :

דינה ז"ל  אם לחמישה ילדים הלכה לעולמה ביולי 2012 והיא הותירה אחריה שתי צוואות. הצוואה הראשונה נערכה בשנת-1988 ובמסגרתה היא הורישה את כל רכושה לשלושת בנותיה בלבד ואילו לשני בניה לא הורישה דבר. להבדל בצוואה השנייה שנערכה מאוחר יותר בשנת -1995 היא הורישה לבנה משה אחד מהבנים את ביתה במושב ואילו את שאר הרכוש חילקה בחלקים שווים בין כל יתר הילדים.

מספר חודשים לאחר פטירת המנוחה ביקשו הבנות וקיבלו צו קיום צוואה לזו משנת 1988 בהעדר כל ידיעה שלהן אודות הצוואה המאוחרת יותר, אותה ביקש משה לקיים מייד עם היוודע דבר הצו לעיל אותו ביקש לבטל כמובן.

הבנות התנגדו נחרצות לביטול צו קיום הצוואה והכשרת הצוואה המאוחרת והן טענו כי משה היה מעורב באופן בלתי הוגן בעריכת הצוואה השנייה של המנוחה. לדבריהן, משה היה חפץ ברכישת ביתה של אימן עוד בחייה ועל כן אף העביר לה 70,00$ בשנת 1991 אלא  שהעסקה לא הושלמה בשל המס הגבוהה שהוטל על העסקה, ולכן יזם משה את הרעיון של כתיבת הצוואה לטובתו והן טענו כי הלכה למעשה  המדובר בעסקה שערכה המנוחה  בירושתה העתידית בניגוד לחוק הירושה ולעקרון "החופש לצוות". . עוד ציינו הבנות כי משה היה ביחסים עכורים עם המנוחה עד ליומה האחרון והוא פשיטא ניצל את חולשתה מולו משלא יכלה להשיב לו את הסכום לעיל ששילם לה בשעתו עבור הדירה ועל כן נאלצה המנוחה לערוך הצוואה השניה לבקשתו כאשר אין חולק כי עורך דינו הוא זה אשר ערך את הצוואה עבור המנוחה במעורבותו הישירה.

משה הכחיש את טענות אחיותיו וטען כי המנוחה לא הייתה תלותית בו וכי הייתה עצמאית וידעה מהי רוצה וכי יחסיו עמה היה טובים בערוב ימיה.

כב' השופטת אלה מירז מבית המשפט למשפחה בחיפה קבעה כאמור כי חוק הירושה לא מאפשר לאדם לערוך עסקאות בירושתו העתידית ועוד הוסיפה כי הוכח בפניה שהמנוחה אכן קיבלה כספים ממשה תמורת הבית וכי העסקה לא הושלמה בשל המס הגבוה שהוטל עליה ועל כן נאלצה לערוך צוואה זו לבקשת משה בניסיון לחמוק מהמס על העסקה ולא בשל רצונה לצוות לו את ביתה .

כב' השופטת העירה כי גם ההגבלה העולה מתוכן הצוואה שהמנוחה לא יכולה לשנות את צוואתה מעידה כאלף עדים על הפגיעה ברצונה האמתי ועשיית דבריו של משה.

השופטת ציינה  כי המנוחה הרגישה מחויבת להוריש למשה את הבית ועל כן "אותה הרגשת חובה היא השפעה בלתי הוגנת". המביאה לבטלות הצוואה כאשר היה ניכר שהצוואה השנייה נערכה ביוזמתו של משה וכחלק מרצונו להבטיח פטור ממס על מכירת הבית. "לא לשם כך נועדה הצוואה, בוודאי לא לשם המלטות מתשלום מס כחוק", כתבה השופטת.

לפיכך דחתה השופטת את בקשתו של משה והותירה את צוואתה של המנוחה הראשונה על כנה ואף חייבה את משה בהוצאות משפט בסך 5000 ₪ לכל אחת ואחת מאחיותיו .

לסיום יוער כי למשה תעמוד הזכות לתבוע את חובה של אמו המנוחה כלפיו בגין התשלום לעיל שהפקיד בידיה וזאת מאחיותיו היורשות הבלעדיות של המנוחה לא רק בזכויות אלא גם בחובות, ולבנות תעמוד טענת ההתיישנות ויהיה מעניין מה תהיה הפסיקה.