בגידה – מה המחיר ?

מותר לבגוד? מוסרית לא משפטית אין בעיה

הקדמה:

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין ואין נפקא מינה על שם מי הוא רשום , שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים . החוק קובע גם כי נכס שהביא עמו מי מבני הזוג טרם הנישואין אינו משותף כך לפחות החוק "היבש".

הפסיקה של בתי המשפט בעיקר בית המשפט  העליון לאורך השנים שניתנה את הוראות החוק היבש כך שבמקרים המתאימים כן יהיה ניתן להכיר בנכס שהובא לנישואין מה שנקרא "נכס חיצוני" כנכס משותף .

בעיקר הדיבור הוא על דירת מגורים שבה התגוררו בני הזוג אך לא רק וזאת ככל שהתקיימו תנאים המוגדרים בחוק כ"כוונת שיתוף".

אין ספק כי לא ניתן לדעת מראש האם נכס מסוים יהיה משותף או לאו ככל שהוא לא נצבר במהלך הנישואין ברם פרמטרים מסוימים כן מלמדים על שיתוף כגון שיפוץ מאסיבי של נכס בזמן הנישואין או תשלום משכנתא משמעותי או כוונה מפורשת לשיתוף כגון ניסיון לרכישת נכס משתוף אחר ממכירת הנכס הישן ועוד.

שאלת אשמתו של בן הזוג בפירוק התא המשפחתי אין לה שמץ של קשר בשאלה אופן חלוקת הרכוש המשותף כאמור הנקבעת לפי החוק המחייב אגב לא רק את בתי המשפט לענייני משפחה אלא גם בתי הדין הדתיים רבני ועוד.

השאלה האם בגידה של מי מבני הזוג מקימה עילה לחלוקה שונה של הרכוש כבר נדונה מספר פעמים בבתי המשפט וגם בבתי הדין והגישה הרווחת הייתה כי אין קשר בין הדברים ואי אפשר "להעניש" בן או בת זוג שבגד ובשל כך לפגוע בחלקו ברכוש.

כל זה היה כלל ברזל עד לשנת 2019 כאשר בית המשפט העליון הלכה למעשה הכשיר במידה מסוימת פגיעה בחלקה של אישה בבית שנטען כי הוא משותף בין השאר על רקע בגידה שלה בבעלה כפי שקבע בית הדין הרבני…אך לא עוד תכירו את דנגץ-8537/18 ...נעים מאד.

והנה התפנית של השבוע:

זהבה ומשה בני זוג נשואים מזה מעל 20 שנים שנה פצחו בהליכי גירושין בבית הדין הרבני בחיפה שם הטעים משה ארוכות אודות בגידתה של זהבה בו דבר שהחריב את נישואיהם .

משה ביקש כי בית הדין הרבני יכריע בשאלת חלוקת הרכוש ולשיטתו לזהבה לא מגיע שום חלק בבית שבו הם גרים מזה למעלה מעשרים שנה סמוך לאחר נישואיהם כאשר לטענתו הבית נבנה על קרקע שקיבל בירושה מאביו המנוח וכי הבית נבנה בעיקר מעסקת קומבינציה עם קבלן שהעביר לו חלק מהקרקע ועל כן לא מגיע לאשתו דבר ולא חצי דבר.

משה הוסיף כי במיוחד לאור בגידתה המוכחת של אשתו הרי ברור שלא יכולה היא לזכות בחלק מהרכוש שהביא עמו טרם הנישואין.

בבית הדין הרבני בחיפה טענותיו של משה לא מצאו אוזן קשבת ובית הדין החליט בהתאם לתביעתה של זהבה להכיר בה כבעלת מחצית הבית וזאת מכח "כוונת שיתוף" ואף למרות בגידתה בו שלא הוכחשה .

משה לא שקט על השמרים והגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים שם נפסק כי בית הדין הרבני בחיפה שגה בקביעתו וכי אכן לזהבה לא מגיע חלק בבית הצדדים הן בקרקע והן במבנה ובין יתר נימוקי בית הדין הגדול נקבע כי בגידתה של זהבה סותרת את כוונת השיתוף הנטענת ומשכך בית הדין קיבל את הערעור ופסק כי לזהבה לא מגיע שום חלק בבית זה הגם שאחד הדיינים העירך כי מגיע לה 20% משווי המבנה בלבד אך היה בדעת מיעוט.

הפעם היה זה תותרה של זהבה להילחם והיא התגלתה כלוחמת ממש והגישה בג"ץ על החלטת בית הדין הרבני הגדול לבית המשפט העליון אלא שלדאבונה הרב הרכב של שלושה שופטים כבר בשנת 2019 קבע כי צדק בית הדין הרבני הגדול במסקנתו הסופית שלזהבה אין זכויות בבית למעט השופט עמית שהסתייג מאד מפסק הדין ואף הטעים אודות "ההתנהגות המינית" של אחד מבני הזוג שלא יכולה להוות בסיס לפגיעה בחלקו ברכוש המשותף ואותו דין לעניין "כוונת שיתוף" חל על כולם בוגדים או לאו . ברם בשל דעת הרב שוב זהבה הפסידה את בית חלומותיה.

זהבה לא אמרה נואש והגישה בקשה לדיון נוסף בפני הרכב מורכב של 9 שופטים של בית המשפט העליון "הטופ שבטופ" והשבוע היא התבשרה כי מאבקה לא היה לשווא וכן היא זכתה בצדק ולא בחסד במחצית משווי הבית לאחר שקבע כי הרכב השופטים הקודם שגה אף הוא בהכרעתו ולמעשה אימץ את ההכרעה הראשונה דווקא של בית הדין הרבני האזורי בחיפה שלא הלך שבי אחר טענותיו של משה שהתבססו מרביתם ככולם על בגידתה של זהבה ואף ציטטו מדברי הדיינים שם שקבעו כי במהלך הדיון אפילו משה עצמו אמר במו פיו כי הוא מעדיף לרשום הבית על שם הילדים כדי לשמור הנכס "שלהם" במקום שחלקה של זהבה ישמש את המאהב שלה. משמע הוא כמעט מודה כי כוונתו הייתה שהבית משותף ורק בגלל הבגידה ביקש לנשל אותה מזכויותיה ובית המשפט העליון בפסק' דין סופי הסותם את הגולל לא נתן לכך יד .

מהיום ברור חד משמעית בגידה לא פוגעת בחלק הבוגד/ת ברכוש המוגדר כשותף.