המשק לא משותף- הדירה והעסק כן

הקדמה:

חוק יחסי ממון קובע שכל נכס שנצבר במהלך הנישואין של בני הזוג ואין זה משנה על שם מי הוא נרשם הופך להיות בבעלות שניהם בחלקים שווים , ואילו כל נכס שהיה למי מהצדדים לפני נישואיהם, אינו משותף.

יחד עם זאת בתי המשפט במרוצת השנים כן קבעו שותפות בנסיבות מסויימות על נכסים שהובאו לפני הנישואין כאשר כל מקרה נבחן לגופו וזאת ככל שהצד הטוען לשיתוף מוכיח מה שנקרא "כוונת שיתוף" .

ברגיל כל עוד הנכס שהובא לנישואין לא עורבב בשום דרך במהלך הנישואין קרי לא שופץ בכלל , לא שולמה בגינו משכנתא, לא נמכר ונקנה במקומו נכס אחר ועוד דוגמאות שונות סברי להניח שהצד הטוען לשיתוף לא יצליח בתביעתו וההיפך הוא נכון אם כי לעולם כאמחור כל מקרה נבחן ומוכרע על פי נסיבותיו ועל פי פסיקת בית המשפט העליון יש להוכיח "דבר מה נוסף" בכדי לקבוע שותפות שלא תרוקן את חוק יחסי ממון מתוכנו.

יודגש כי כמעט בכל מקרה הוכחת שיפוצים שנעשו בזמן הנישואין מצדיקה הגשת תביעה כספית לתשלום שווי ההשקעה או ההשבחה אך אין זה אומר בוודאות כי הדבר מצדיק תביעה לבעלות בנכס עצמו.

בכתבה זו אתם תגלו כי המיתוס לפיו טובתו של כל גבר להגיש תביעה בבית הדין הרבני וטובתה של האישה בבית המשפט לענייני משפחה אינו נכון וכל מקרה במיוחד בענייני רכוש מוכרע לפי החוק בישראל חוק יחסי ממון משנת 1973 והוא הדין בשתי הערכאות.

והנה המקרה של השבוע:

יהודה ונורית זני זוג נשואים משנת 1992 התגוררו מאז ועד לשנת 2007 עם פרוץ סכסוך ביניהם במשק חקלאי ( נחלה) אשר יהודה מונה בה על ידי הוריו ובאישור הגורמים הרלבנטיים כבן ממשיך, שנתיים טרם נישואי הצדדים ועל כך אין ויכוח.

הוריו של יהודה נפטרו מלפני כעשרים שנה והצדדים גרו בבית שלהם הנמצא במשק אותו הרחיבו כמעט כפול יחד עם בניית שלד לבית חדש וגדול בשטח של הנחלה וזאת מלבד השקעה במסעדה שבשטח של המשק וגם בעוד נכסים המהווים חלק מהמשק לרבות צימרים .

בשנת 2007 עקב סכסוך בין הצדדים כאמור עזב יהודה את הבית ולאחר זמן מה חזר להתגורר באחד הצימרים בנפרד מאשתו ושני ילדיהם.

הצדדים אל הצליחו לשקם את יחסיהם ובשנת 2016 גמר יהודה אומר לסיים את הנישואין והגיש תביעה לגירושין בבית הדין הרבני בצפת שם כרך את כל הנושאים במחלוקת ובעיקר חלוקת הרכוש המושתף וטען באריכות כי לנורית לא מגיע דבר ולא חצי דבר במשק אותו קיבל מהוריו טרם נישא לו כמובן על כל מרכיביו והבנוי עליו .

נורית טענה מנגד בתביעה מצידה כי מגיע לה חצי מהמשק בשל השקעות רבות שנעשו בו במהלך הנישואין ותרומתה לעסקיו כך שהייתה כוונת שיתוף מובהקת לדידה לשיתופה במשק בחלקים שווים , והיא הדגישה כי היא גרה מאז הנישואין במשק ותיפעלה אותו ואת העסקים ביד רמה.

יהודה הטעים כי זכויות שקיבל במתנה מהוריו ו/או בירושה ובטח שאלו שקיבל טרם הנישואין כמצוות החוק אינן משותפות , מה גם שלדידו ההשקעות הנטענות הן שוליות ולא מקימות לנורית כל זכות ברכושו הבלעדי.

לאחר ששמע את הצדדים ובחן את הראיות והדין החל עליהם קבע בית הדין הרבני בצפת כי מחד אין נורית זכאית למחצית המשק כפי שהיא ביקשה אך מאידך כן מגיעים לה זכויות לא מבוטלות בחלקים שונים בנכס בין השאר מחצית הבית לאחר הרחבתו ומחצית הזכויות במסעדה וברווחים מהעסקים שנוהלו במשק בזמן הנישואין.

כב' הדיינים הרב חיים בזק, הרב שלמה שושן והרב איתן זן בר ציינו בהחלטתם את תרומתה של נורית למשק לאורך השנים שלא ניתן להתעלם ממנה.

כמו כן ההרחבה המסיבית של בית המגורים שהכפילה אותו בניגוד לטענתו של יהודה אינה שולית כלל ועיקר ובהחלט גם ההשקעות במסעדה ובתי האירוח שבמשק מהווים השקעה ברת איזון שיהודה חייב לשלם לה את חלקה בהם.

כב' הדיינים במסגרת נימוקיהם לעניין כוונת השיתוף הדגישו עוד את העובדה כי אלו הם נישואהים ראשונים של הצדדים שהחזיקו שנים רבות, וכמובן תמיכתה של נורית בבעלה האהוב גם בתקופות קשות כשהוא אף היה  בפשיטת רגל וגם ישב בכלא בעוד היא זו שהחזיקה את הפעילות של המשק בהצלחה למען המשפחה.

בסופו של דבר קבעו הדיינים כי נורית אינה זכאית לחלק במשק בבית הוריו של יהודה ובצימרים, אך כן תזכה לחצי מדירת הצדדים , השלד, המסעדה ורווחי הצדדים עד הפירוד.